החלטה
בפני בקשת הנתבעת "למחיקת כתב תביעה מתוקן שהוגש ללא רשות", ובקשה שהגישה התובעת, לאחר בקשת המחיקה ובמקביל לתשובתה לאותה בקשה, "לתיקון כתב התביעה".
רקע
עניינה של התביעה הוא טענת התובעת כי הנתבעת חייבת לה סך של 7020 ₪ (נכון למועד הגשת התביעה), עבור שירותים שנתנה התובעת לנתבעת בהתאם להסכם כתוב שנכרת ביניהן.
נוכח סכום התביעה, ומכוח הוראת סעיף 81א1 לחוק ההוצאה לפועל התשכ"ז – 1967, הגישה התובעת ללשכת ההוצאה לפועל בקשה לבצע את התביעה כמו פסק דין של בית משפט. הנתבעת התנגדה לבקשה, ובהתאם לחוק עוכב הביצוע וההליך הועבר לבית משפט זה כתביעה בסדר דין מקוצר, כאשר ההתנגדות נחשבה כבקשת רשות להתגונן. בקשת הרשות להתגונן נקבעה לדיון, אלא שאז הגיש ב"כ התובעת הודעה שסווגה על ידו כ"הודעה על הסכמה דיונית", ובה צוין כי התובעת מסכימה למתן רשות להתגונן, ועל כן מתבקש בית המשפט לבטל את הדיון שנקבע. כמו כן ביקש ב"כ התובעת "להורות על העברת הדיון בתובענה לפסי דיון בסדר דין מהיר ולהתייחס לתצהיר הנתבעת, המצורף להתנגדות לביצוע שטר, ככתב ההגנה בהליך זה...", וכן "לקבוע מועד להגשת תצהירי עדות ראשית בהתאם לתקסד"א" (הודעה 2 מיום 29.9.13).
בהחלטתו מאותו יום קיבל כבוד הרשם פוני את הבקשה, ביטל את הדיון בבקשת הרשות להתגונן, והורה כי התובענה תידון בסדר דין מהיר. בהתאם הורה כבוד הרשם כי בתוך 30 ימים "התובע[ת] [ת]גיש השלמת מסמכים מטעמ[ה], בהתאם להוראות תקנה 214ב1 לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד - 1984, לרבות תצהיר ערוך לפי טופס 17א לתקנות האמורות" (חובה דומה הוטלה על הנתבעת, לאחר שתקבל את המסמכים והתצהיר מטעם התובעת).
ביום 28.10.13 הגיש ב"כ התובעת כתב תביעה חדש, שהוכתר בכותרת "כתב תביעה בסדר דין מהיר". ייאמר מעתה כי כתב תביעה זו הוגש על אף שהתובעת עצמה לא ביקשה להגיש כתב תביעה חדש, אלא להורות על הגשת תצהירי עדות ראשית בהתאם לכתבי הטענות שכבר הוגשו; והוא הוגש בניגוד להחלטת כבוד הרשם, שהורה על השלמת מסמכים בהתאם לכתבי הטענות שכבר הוגשו.
מכאן הבקשות שבפניי: בקשת הנתבעת למחיקת כתב התביעה החדש שהוגש, והבקשה שהגישה התובעת לאחר מכן, להתיר לה לתקן את כתב התביעה המקורי, באופן שבו כתב התביעה החדש שכבר הוגש ייחשב כתב התביעה המתוקן.
טענות הצדדים
בבקשתה למחיקת כתב התביעה החדש טוענת הנתבעת כי כתב תביעה זה הוגש בלא קבלת רשות, תוך עריכת תיקונים בכתב התביעה המקורי, ובניסיון לערוך "מקצה שיפורים" (כלשונה) לאור הטענות שהעלתה בהתנגדות.
הנתבעת מוסיפה וטוענת כי גם ההודעה בדבר הסכמה למתן רשות להתגונן, שכאמור סווגה על ידי ב"כ התובעת כ"הודעה על הסכמה דיונית" (וכך גם התייחס אליה כבוד הרשם בהחלטתו הנזכרת), הוגשה באופן חד צדדי, ושלא על דעתה. בנסיבות אלה עותרת הנתבעת למחיקת כתב התביעה החדש, ולחיוב התובעת ב"הוצאות ניכרות" נוכח ההתנהלות מטעמה.
בתשובה לבקשה הודה ב"כ התובעת כי כתב התביעה החדש שונה מכתב התביעה המקורי, אולם לדבריו מדובר ב"מספר שינויים מינוריים", שהוכנסו בתום לב. לדברי ב"כ התובעת, בכתב התביעה החדש הוספה עילת תביעה משפטית לפי חוק עשיית עושר ולא במשפט התשל"ט – 1979; פורטה עילת תביעה משפטית נוספת; והוספו "שלושה סעיפים עם פירוט עובדתי".
אשר להכתרת ההודעה על ההסכמה למתן רשות להתגונן כ"הודעה על הסכמה דיונית", ציין ב"כ התובעת כי הדבר נעשה "מסיבות טכניות ומשלא ניתן להגיש הודעה זו תחת כותרת מדויקת יותר", כלשונו.
במקביל לתשובה, הגישה התובעת את הבקשה הנזכרת להתיר לה לתקן את כתב התביעה.
הכרעה
ההתנהלות מטעם התובעת רחוקה מלהניח את הדעת:
כך, עצם הגשת כתב התביעה החדש, שנעשתה כאמור בניגוד להחלטת כבוד הרשם שהורה אך ורק על השלמת מסמכים (ואף בניגוד לבקשת התובעת עצמה להגיש תצהירי עדות ראשית בלבד, תוך הותרת כתבי הטענות המקוריים על כנם);
וכך על אחת כמה וכמה העובדה שכתב התביעה החדש תוקן באופן מהותי, בלא לבקש רשות ואף בלא לציין את עצם התיקון. בניגוד לטענת ב"כ התובעת, קשה לראות בתוספות שהוספו לכתב התביעה לפי דבריו שלו "שינויים מינוריים", ובכל מקרה גם "שינויים מינוריים" לא היה מקום לערוך בלא נטילת רשות, כאמור.
אם בכך לא די, השוואת כתב התביעה החדש לכתב התביעה המקורי מגלה כי נכללו בו שינויים נוספים, מעבר לאלה שפירט ב"כ התובעת בתשובתו לבקשה, לרבות הוספת סעיפים (מעבר לאלה שצוינו), משפטים, ואף נספח.
ההתנהלות בעניין הגשת כתב התביעה החדש, מצטרפת לסימני השאלה שמעוררת ההתנהלות התובעת בנוגע ל"הודעה על הסכמה דיונית", שלמפרע התברר כי היא הסכמה חד צדדית, כפי שפורט לעיל.